ד"ר דיאנה בלוך היא כירורגית בכירה שעובדת בבית חולים ברזילי כבר קרוב לשבע שנים. במסגרת עבודתה היא נתקלת כל הזמן במראות קשים ובסיפורים כואבים, אבל מודה שמעולם לא עברה יום קשה כל כך כמו אותה שבת, 7.10, שבמהלכה הגיעו 400 פצועים לחדרי המיון של בית החולים.
"יש לי תינוקת בת חצי שנה, רק לפני חודש חזרתי לעבודה אחרי חופשת לידה", מספרת בלוך, נשואה פלוס שניים המתגוררת בבאר־שבע. "בשבת בבוקר, ברגע שנשמעה האזעקה הראשונה, כבר היה לי ברור שאני צריכה להתארגן כי בקרוב יזעיקו אותי, אך לא תיארתי לעצמי מה יהיה גודל האסון. בדרך כלל במצב של אזעקות מגיעים פה ושם אנשים שנפגעו מרקטות. לא האמנתי שנטפל במהלך יום אחד במאות פצועים, רובם עם פציעות ירי בכל חלקי גופם".
ד"ר דיאנה בלוך: "כבר יצא לי לטפל בפצועים מכמה מערכות צבאיות, אבל הפעם הפגיעות היו כל כך ברוטאליות. אני לא רוצה לתאר מה בדיוק ראיתי, מנסה לא להיזכר בזה"
מה היה הקושי הכי גדול?
"לקראת עשר בבוקר יצאה קריאה מבית החולים שיש אירוע רב־נפגעים. כשהגעתי, בסביבות 11:00, כל חדרי הניתוח כבר היו מלאים. לא היו מספיק מנתחים והיינו זקוקים לעזרתם של כירורגים מבתי חולים אחרים. המראות היו קשים מאוד. כבר יצא לי לטפל בפצועים מכמה מערכות צבאיות בארץ, אבל הפעם הפגיעות היו כל כך ברוטאליות, הרבה מעבר ליריות. אני לא רוצה לתאר מה בדיוק ראיתי, כי אני מנסה לא להיזכר בזה. מדובר באנשים, חיילים ואזרחים, שכבר לא יכולנו לעזור להם. גם אלה שהצלחנו להציל, בעיקר צעירים וצעירות, סבלו מפגיעות בכל האיברים".
בחרת במקצוע קשה כל כך.
"להיות כירורגית זה מקצוע לא קל, וכשאת כירורגית וגם אמא זה בכלל קשה מאוד. זה מתחיל בכך שבמצב מלחמה את צריכה לעזוב את ילדייך וללכת לבית החולים. את כל הזמן דואגת להם וסובלת מרגשות אשם. ואז את רואה את כל הפצועים הקשים, וכואב לך על אלה שלא הצלחת להציל. כשאת מטפלת בהם, את מנסה להתנתק באותו רגע, לעבור למטופל הבא. אבל בסופו של דבר, כשאת מסיימת, המראות הקשים לא באמת עוזבים אותך. אתמול לצערי הייתה כמות כזו אינטנסיבית של מראות קשים, שהם יישארו איתי לאורך כל חיי".
משתדלת לא לבכות עם המשפחה
למרות שלא הייתה בכוננות, התייצבה ד"ר אביטל פרי, נוירוכירורגית בכירה במרכז הרפואי שיבא, בשבת הנוראה ההיא במיון. תחילה נשארה מחוסרת עבודה כי שיבא רחוק יחסית מעוטף עזה. "רק בשעות הצהריים החלו להגיע פצועים שסבלו מפציעות חמורות ופצועים באורח אנוש", היא מספרת. "כמעט כל מטופל שירד מהמסוק סבל מיריות בראש, פציעות שקשה מאוד לשרוד אותן. בארץ אלה פגיעות חריגות, לא משהו שאנחנו מורגלים אליו, פגיעות אכזריות מאוד. היה ברור שלחלק גדול מהמטופלים שהגיעו עשו וידוא הריגה. קשה היה שלא לדמיין איך אותם מטופלים התחננו על חייהם ברגעיהם האחרונים, בזמן שהצמידו להם רובה לראש.
"הקושי הנוסף שלנו הוא לדבר עם המשפחות של הנפגעים. מצד אחד, מחובתנו לומר למשפחה בדיוק מה המצב, בלי לייפות את הדברים. להיות מאוד ריאליים: מה סיכויי ההישרדות, מה הנזק הצפוי. מצד שני, את משתדלת לא לבכות יחד איתם. את יודעת שאת חייבת לעמוד מולם כסלע איתן. הם לא צריכים לראות אותך נשברת. הם צריכים לראות אותך שקולה, מחושבת, להבטיח להם שתעשי כל מה שאפשר כדי להציל את יקיריהם, אבל בפנים הלב שלך נקרע".
מאות פצועים בו זמנית
בימים כתיקונם, ד"ר רוית אגסי, כירורגית כללית, מנהלת את מרכז בריאות השד בסורוקה. "מדי שנה, במהלך חודש אוקטובר, אני עוסקת במלחמה", היא אומרת. "במלחמה בסרטן השד ובניסיון לעורר מודעות לגילוי מוקדם. לא חשבתי שבאוקטובר הנוכחי אמצא את עצמי בסוג אחר לגמרי של מלחמה".
ד"ר אגסי נקראה לעזור לצוות המנתחים בחדרי הטראומה במרכז הרפואי סורוקה בבאר־שבע, שאליו החלו לזרום כבר משעות הבוקר מאות פצועים. "אני עצמי תושבת הדרום ומתגוררת במיתר", היא מספרת. "מה שהעיר אותי ואת משפחתי בשבת בבוקר היו קולות של פיצוצים, הרבה מעבר למה שאנחנו רגילים. פתחנו טלוויזיה ובהתחלה חשבנו שלפנינו עוד סבב של ירי רקטות, ששוב נצטרך לשהות כמה ימים במרחב מוגן, הנוהל הרגיל לצערנו. בשבע וחצי בבוקר הבנו שזה לא המצב, שמדובר באירוע אחר לגמרי. התחלתי לקבל דיווחים מבית החולים שעלינו להיערך להגעה, שצפויים להגיע עשרות פצועים. בשמונה בבוקר כבר התייצבתי בחדר המיון, ואז התחילו להגיע פצועים בכמויות שאי־אפשר לתאר. סבב בלתי נגמר. מאות פצועים קשה שמגיעים בו־זמנית".
"חשבתי כל הלילה על הבחור הצעיר הזה, שנפצע בזמן שניסה להגן על המדינה שלנו, נמצא בבית החולים לבדו, סובל וכואב - והוא עוד זה שאומר 'תודה'"
נסי להסביר מה עובר עלייך.
"באותו הרגע את מנסה להתנתק כדי שתוכלי להמשיך לעשות את העבודה שלך. לכן באותו רגע את לא מרגישה, עובדת על אוטומט. חלק מהפצועים היו בהכרה, כך שאת לא רק צריכה לטפל, אלא גם לדבר איתם תוך כדי. אני עצמי אמא לחייל שרק השתחרר ולנער בן 16.
3 צפייה בגלריה
ד"ר רוית אגסי: "כל המראות נחתו עליי בלילה, הרגשתי איך פתאום אין לי אוויר"
(צילום: רחל דוד)
"כל המראות שראיתי נחתו עליי רק באמצע הלילה, כשחזרתי הביתה. התיישבתי בסלון והרגשתי איך פתאום אין לי אוויר. כל המראות הקשים עלו לי שוב בראש. מראות נוראיים. כולל משפטים של בני משפחה ופצועים. אחד המשפטים שנחרטו אצלי הכי חזק היה של חייל שסבל מפציעת חזה. שאלנו איך קוראים לו, מהיכן הוא ואיפה הוריו. הוא אמר מה שמו וסיפר שהוא מארצות־ברית ושהוריו שם. כשביקשנו שיספר לנו מה קרה, הוא היה קצת מבולבל. היה ברור שהוא שהה שעות ארוכות בשטח עד שחולץ. ואז הוא שאל: 'אני אהיה בסדר?'. אמרתי לו, 'כן, אתה תהיה בסדר. אנחנו נטפל בך'. פתאום הוא אמר לי: 'תודה, תודה רבה על מה שאתם עושים'. זה משפט שלא עזב אותי. חשבתי כל הלילה על הבחור הצעיר הזה, שנפצע בזמן שניסה להגן על המדינה שלנו, שנמצא בבית החולים לבדו, שסובל וכואב - והוא עוד זה שאומר 'תודה'".
פורסם לראשונה: 07:58, 12.10.23
